האדם מחפש משמעות

ויקטור פרנקל נולד בווינה ב-1905 למשפחה יהודית, ועוד לפני המלחמה היה פסיכיאטר וינאי ידוע. הוא התחיל את דרכו המקצועית בחוגו של אלפרד אדלר, אך נדחה ממנו לאחר שטען כי המניע המרכזי של בני אדם אינו עונג ואינו כוח, אלא חיפוש אחר משמעות. עם פרוץ המלחמה הוא יכול היה לברוח לארצות הברית, אך החליט להישאר בווינה כדי לטפל בהוריו הקשישים. ב-1942 הוא נשלח עם משפחתו למחנה תרזיינשטדט, וב-1944 הועבר לאושוויץ ולמחנות נוספים. אביו מת בתרזיינשטדט, אמו נרצחה באושוויץ, ואשתו טילי לא שרדה את ברגן-בלזן.

בזמן שהיה בתוך הגיהינום הזה הוא לא הפסיק להתבונן. הוא בחן את עצמו ואת חבריו לדרך, וניסה להבין מה מבדיל בין מי שמתפרק לבין מי שמחזיק מעמד. כתב יד שעמל עליו לפני המלחמה הוחרם ממנו בכניסה לאושוויץ, והוא ניסה לשחזר אותו במחשבותיו על פיסות נייר שגנב. כאשר חזר לחיים אחרי המלחמה, כתב את הספר תוך תשעה ימים בלבד. השם הגרמני המקורי היה "כן לחיים, למרות הכול". הספר תורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים, ופרנקל המשיך לעסוק בלוגותרפיה ולהעביר הרצאות בעולם עד פטירתו ב-1997.

פרנקל מציג בספר תפיסה שמתעמתת ישירות עם שני אבות הפסיכואנליזה הווינאית. פרויד טען שמאחורי כל פעולה אנושית עומד "הרצון לעונג", השאיפה לסיפוק. אדלר טען שמאחוריה עומד "הרצון לכוח", השאיפה לעליונות. פרנקל מציע אבחנה שלישית: בני אדם מונעים, יותר מכל, מהרצון למצוא משמעות לחייהם.

הטענה הזו אינה תיאורטית בלבד. פרנקל ראה במחנות כיצד אנשים שאיבדו תחושת משמעות נשברו במהירות, גם כאשר היו במצב גופני סביר. לעומת זאת, אסירים שהחזיקו בתוכם משמעות פנימית – תפילה, תפקיד שעוד נשאר להם למלא, אדם אהוב שמחכה להם בחוץ – הצליחו לעיתים לשרוד גם תנאים קיצוניים.

באמצעות הניסיון הזה הוא הגיע למסקנה שהמשמעות אינה מותרות. היא צורך בסיסי כמו אוויר ומים, ובלעדיה אנחנו מתחילים להתפרק מבפנים, גם אם החיים שלנו נראים תקינים מבחוץ.

אחת התובנות החזקות בספר נוגעת למה שפרנקל מכנה "החופש האחרון של האדם". במחנות שלקחו ממנו את הכול – את הבית, את המשפחה, את שמו, את בגדיו, אפילו את שיער ראשו – הוא גילה שמשהו אחד עדיין נשאר. דבר אחד שאף שומר ואף תליין לא יכלו לקחת ממנו: היכולת לבחור איך להגיב לתנאים שבהם הוא נמצא.

הוא ראה שני אסירים שעמדו באותו רגע ובאותו מקום, וחוו בדיוק את אותו הסבל. אחד התמוטט, ואחד דווקא חיזק את חברו. ההבדל לא היה בנסיבות אלא בבחירה. בעצם, אומר פרנקל, גם בתחתית התהום נשאר לנו מרחב פנימי קטן שבו אנחנו עדיין הריבונים.

המסר הזה רחוק מלהיות תיאורטי. הוא מזכיר לנו שגם כאשר הנסיבות לא בידיים שלנו, התגובה שלנו אליהן בהחלט כן.

אחד הציטוטים שפרנקל חזר אליהם שוב ושוב לקוח מניטשה: "מי שיש לו 'למה' לחיות בשבילו, יכול לשאת כמעט כל 'איך'." המשפט הזה תמצת לדעתו את כל מה שראה במחנות. אסירים שהיה להם תפקיד שמחכה להם בחוץ, ספר שהם רוצים לסיים, מחקר שעוד לא נחקר, או אפילו רק אדם שמחכה – הצליחו לשאת תנאים בלתי אפשריים.

לעומת זאת, הוא ראה אנשים שאיבדו את ה-"למה" שלהם פתאום נשברים גם פיזית. סיפור מפורסם בספר מתאר אסיר שהיה משוכנע כי ישוחרר ביום מסוים. כאשר היום הזה הגיע ולא קרה דבר, הוא חלה ומת תוך ימים ספורים. הגוף שלו, אומר פרנקל, הפסיק להחזיק כי הראש שלו הפסיק לראות עתיד.

עבורנו, כאן בחיים הרגילים, המסר הוא חזק לא פחות. כאשר אנחנו מאבדים את ה-"למה" שלנו, גם משימות פשוטות הופכות לכבדות מדי. וכאשר יש לנו אחד טוב, אנחנו מסוגלים יותר משחשבנו.

פרנקל מציע מפה מעשית: שלוש דרכים שבאמצעותן אדם יכול למצוא משמעות בחייו. הראשונה היא יצירה – לעשות משהו, להניח משהו בעולם. זה יכול להיות עבודה משמעותית, אומנות, גידול ילדים או כל פעולה שמותירה אחריה עקבות. הדרך השנייה היא חוויה – אהבה לאדם, התרגשות מטבע, מוזיקה שנכנסת ללב. כל אחד מהמפגשים האלה מעניק לרגע משמעות שאי אפשר לזייף.

הדרך השלישית היא אולי המפתיעה ביותר. כאשר אנחנו ניצבים בפני סבל שאי אפשר להימנע ממנו – מחלה, אובדן, כישלון – אנחנו עדיין יכולים למצוא משמעות בעצם הצורה שבה אנחנו נושאים אותו. פרנקל קורא לזה "הישג של גבורה". כלומר, כשהמציאות אינה ניתנת לשינוי, היחס שלנו אליה הוא הדבר שכן ניתן לשינוי, ובו טמונה היכולת שלנו לצמוח.

פרנקל זיהה אצל מטופליו אחרי המלחמה תופעה שכינה "החלל הקיומי". בני אדם בעולם המודרני, חופשיים יותר מבעבר ועשירים יותר, מצאו את עצמם דווקא בתחושת ריקנות. אין להם משמעות ברורה, ולכן הם מנסים למלא את החלל הזה במשהו אחר – עבודה אובססיבית, צריכה, סמים, או אפילו אגרסיביות.

לדעתו, החלל הקיומי אינו מחלה אלא תוצאה. תוצאה של חברה שדאגה לתת לנו אמצעים לחיות אך הפסיקה לעסוק בשאלה לשם מה. דורות קודמים קיבלו את המשמעות מתוך מסורת, דת או קהילה, אך אנחנו צריכים לחפש אותה בעצמנו, ולא תמיד יודעים איך.

עם זאת, פרנקל אינו פסימי. בעיניו, האדישות והשעמום של החלל הקיומי הם הזמנה – דחיפה לחזור לשאלה הבסיסית: מה דורש ממני העכשיו, ומה אני באמת מחפש?

ההיבט הזה של תורתו הוא אולי המורכב ביותר. פרנקל אינו אומר שצריך לחפש סבל, ובהחלט אינו מציע להישאר בו אם אפשר להימנע. כאשר ניתן לשנות את המצב, יש לשנות אותו. אך כאשר הסבל הוא בלתי נמנע, פתאום אנחנו עומדים מול אתגר אחר: מה לעשות איתו?

לדבריו, סבל בלי משמעות הוא בלתי נסבל. אך כאשר אנחנו מצליחים למצוא בו משמעות – אפילו קטנה, אפילו פרטית – הוא הופך לדבר שאפשר לשאת. אסירים במחנות שמצאו בעצמם תקווה – תמונה של האהוב שלהם או חזון של תפקיד שעוד יבצעו – הצליחו פעמים רבות לשרוד גם רעב וקור קיצוניים.

בעצם, פרנקל הופך את השאלה. במקום לשאול "מה אני מצפה מהחיים?" הוא מציע לשאול "מה החיים מצפים ממני?". הסבל יכול להיות חלק מהתשובה, וכאשר אנחנו לוקחים עליו אחריות, אנחנו מחזירים לעצמנו את הכוח.

המילה לוגותרפיה (logotherapy) מורכבת מהמילה היוונית "לוגוס" – שמשמעותה גם דבר וגם תכלית – ומהמילה תרפיה – טיפול. פרנקל ייסד אותה כ"בית הספר השלישי בפסיכותרפיה הווינאית", אחרי הפסיכואנליזה של פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אדלר.

בניגוד לגישות שמנסות לחפור לעבר ולהבין מאיפה הצרות באו, הלוגותרפיה מסתכלת קדימה. היא שואלת מה המטופל יכול ורוצה לתת לעולם, ואיזו משמעות עדיין נמצאת לפניו. במקום להתחפר באבחנות, היא מתמקדת באחריות שיש לכל אחד מאיתנו על חייו.

פרנקל פיתח כלים מעשיים לטיפול. אחד מהם הוא "הכוונה הפרדוקסלית", שבו מטופל מתבקש לרצות בדיוק את מה שהוא הכי מפחד ממנו, וכך מנטרל את החרדה. כלי נוסף הוא "דה-רפלקציה" – הפסקה של מחשבה אובססיבית על עצמך, באמצעות הסטת המבט החוצה אל מטרה שמעבר לעצמך. לוגותרפיה ממשיכה להיות מיושמת בעולם עד היום.

"האדם מחפש משמעות" אינו רק עדות היסטורית מצמררת על השואה, הוא מציע לנו דרך מחשבה לחיים שלנו כאן ועכשיו. פרנקל מלמד אותנו שמה שמשנה אינו מה קורה לנו, אלא מה אנחנו עושים עם מה שקורה. אפשר למצוא משמעות בעבודה, באהבה, ובסבל עצמו, ובעצם הזכות לבחור את היחס שלנו לכול. נסו לקחת איתכם שאלה אחת מהספר: מה החיים מצפים ממני היום? בהצלחה 🙂